The Torah relates that Yosef reported that his brothers were behaving badly. Rashi identifies one of the specific charges - they ate Eiver Min HaChai (a limb or flesh taken from a live animal)

 

The Perashas Derachim (authored by Rabbi Yehuda Rosans in the late 1600s, and also the author of the Mishnah LeMelech) explains that the sons of Yaakov Avinu, progenitors of the Jewish nation, the 12 tribes, were all righteous people and loyal to all Gd's commandments. He suggests that Yosef’s brothers were eating meat of a Ben Pekuah which does not require Shechitah. A Ben Pekuah is considered in the eyes of our Jewish ritual Law [Halacha] as if it is already Shechted.

 

Accordingly, Yosef’s brothers, eating from a Ben Pekuah, were not violating the Halacha when, for health reasons, they ate flesh from the live Ben Pekuah.

 

It remains troubling that Yosef jumped to a wrong and disturbing conclusion when he should have been easily able to discover the truth of his brother's innocence. see 

 

for original search for פקועה here

ודעת הרא״ם הוא, דהא דאמרינן דאחד משום p עכו״ם ואחד ישראל מ ו ת דליכא מידי דלישראל שרי ולעכו״ם אסור, היינו דעל כרחך מעולם לא נאסר לבני נח, דאי נאסר לבני נח איך יתכן שאחר כך יהיה מותר לישראל ובן נח ישאר באיסורו,מי איכא מידי דלישראל שדי ולעכו׳׳ם אסור. וכן פרש״י בפ״ד מיתות עלה נט. , ח״ל, ליכא מידי דלישראל שרי ולעכו״ם אסור, שכשיצאו מכלל בני נח להתקדש יצאו ולא להקל, ע״כ. משמע דמטעם דלהתקדש יצאו ולא להקל אנו מכריחים דליכא מידי דלישראל שרי ולעכו״ם אסור, וא״כ מעולם לא נאסר לבני נח מפרכסת משום אבר מן החי, משום דישראל כשיצאו מכלל בני נח להתקדש יצאו ולא להקל. ואף מהר״ש יפה בדרך אפשר אמר שאחר כך הותר לבני נח, וכמבואר בדבריו.

וראיתי להרב מהר״ש יפה שכתב בשם רבו ז״ל שטעות יוסף היה שראה את אחיו אוכלים בן פקועה בלא שחיטה דשרי כדאיתא בפרק בהמה המקשה,,. 11 ויוסף לא ידע שהיה בן פקועה, עכ״ד. ונוראות נפלאתי על הרב איך נתיישבה דעתו בשיטת רבו, שהרי כל מה שהקשה להרא״ם קשה גם כן לשיטת רבו, שהרי בן פקועה דכשרה בלא שחיטה הוא דוקא לדידן דבשחיטה תליא מילתא ואפילו מפרכסת שרי, א״כ בן פקועה דחשיבא כשחוטה בשחיטת אמו ולא בעיא שחיטה ואין בה משום אבר מן החי משום דחשיבא כמפרכסת, אבל לבני נח דבמיתה תליא מילתא ומפרכסת אסור להו איך יתכן דבבן פקועה ליכא איסור דאבר מן החי, מי גרע בן פקועה ממפרכסת. וא״כ מה שהקשה הרב לרא״ם דיוסף לא טעה בדין ומן הדין היה שהיה אסור להם מפרכסת אם הדין כרב אחא בר יעקב דמחלק בין ישראל לעכו״ם, משום דבני יעקב תורת בני נח להם כר, קושיא הלזו בעצמה שייכא לשיטת רבו, דודאי דלשיטת רב אחא בר יעקב דמחלק בין ישראל לעכו״ם במפרכסת, בן פקועה אסור למי נח ויש בה משוס אבר מן החי, וא״כ יוסף לא טעה ברין, ומן הדק היה אסור להם בן פקועה משום אבר מן החי.

נ 0 מה שהקשה דאף למ״ד דאחד ישראל ואחד עכו״ם דמותרים במפרכסת דהוא דוקא אחר שהותר לישראל הותר ג״כ לעכו״ם אבל מעיקרא הוה אסור. גם קושיא זו שייכא לשיטת רבו, דאף דנימא דבן פקועה דאין בו משום אבר מן החי אף לעכו״ם משום דליכא מידי רלישראל שרי ולעכו״ם אסור, הוא דוקא אחר שהותר לישראל הותר גם כן לעכו״ם, אבל מעיקרא הוה אסור. כללו של דבר אין חילוק כלל בין מפרכסת לבן פקועה, ולא ידעתי למה נשא פנים לרבו. עו ד אני תמיה בשיטת רבו הלזו דמוקי לטעותו של יוסף בבן פקועה שלא היה יודע שהיה בן פקועה, דהא פשיטא לי דהא דבן פקועה דשרי בלא שחיטה הוא דוקא דלא בעיא שחיטה, אבל נחירה בעיא, ואי לא אסיר משום לא תאכלו על הדם. 3 , , שהרי כתב הרמב״ם בפ״א מהלכות שחיטה דין ב ת״ל, ואסור לאכול מן השחוטה כל זמן שהיא מפרכסת, והאוכל ממנה קודם שתצא נפשה עובר בלא תעשה, והרי הוא בכלל לא תאכלו על הדם, ע״כ. ופשיטא דלא גרע בן פקועה ממפרכסת, ואף דחשיבא כשחוטה בשחיטת אמה, מכל מקום קודם שתצא נפשה אסירא משום לא תאכלו על הדם דומיא דמפרכסת. וא״כ מה הוא שראה יוסף באחיו, אם ראה שהיו חותכין ממנה קודם שתמות, אם כן נמצא שגם השבטים טעו, ת ה י דלית בה משום אבר מן החי הא איכא משום לא תאכלו על הדם. ואם חתכו לאחר נחירה ה ת אץ כאן להא דאבר מן החי, והיה לו להביא דבה רעה שאוכלים נבילות כיון שלא ידע יוסף שהיה בן "פקועה.